את ימי הראשונים כחובב ציפורים אני זוכר היטב.
הייתי אז ילד בן 9 בתחילת שנות ה-90, ילד סקרן. גדלתי בעיר (פתח תקוה) למשפחה דתית וכמו כל ילד חיפשתי עיסוק לשעות הפנאי .
זכורים לי שני אירועים שכנראה הדליקו אצלי את הניצוץ הראשוני לאהבת הציפורים: באחד הטיולים בבית הספר טיילנו בנחל ערוגות שבמדבר יהודה. המדריך הצביע בידו על עוף דורס שדאה מעלינו לאורך המצוקים. וטען שמדובר בעקב ושהוא מחפש עכשיו טרף, אני זוכר שהסתכלתי בהתרגשות בעוף המרשים, בגוונים הג'ינג'ים שלו ובחלונות הלבנים שהיו לו בכנפיים. היה זה רגע מאוד מרגש בשבילי. זכור לי כשחזרתי הביתה לאחר הטיול, פתחתי את האינצקלופדיה וחיפשתי מידע על העקבים. בדיעבד הבנתי שככל הנראה צפינו שם בעקב עיטי - הזיהוי הראשון שלי.
האירוע שני שחרוט אצלי בזיכרון הוא כשגיליתי שליד הבית שלנו ישנו זוג של בזים שמדי אחר צהריים, נהג לעמוד על אנטנה בבנין ממול. הבזים היו מאוד קולניים, צרחו והתעופפו סביב. לאחר כמה ימים של התבוננות וקריאה בספרות הבנתי כי מדובר בבזי עצים. זה היה זוג שקינן במשך מס' עונות בקן נטוש בצמרת עץ ברוש ליד ביתי.
אפשר לומר שאלו היו הימים והחודשים הראשונים שלי כחובב ציפורים, אבל אולי החותמת הרשמית הגיעה כשהחלטתי
שהתחום מספיק מעניין אותי עד שפניתי לאמא שלי, אחר צהרים של יום שישי ואמרתי לה: אמא אני רוצה להיות צפר!
את המשקפת הראשונה שלי קניתי מכסף שקיבלתי מדודים לבר המצווה שלי. היתה זו משקפת Tasco 7x35
מאז המשקפת הלכה איתי כמעט לכל מקום, בבית ספר בין השיעורים, בטיולים וכו'. היה לי גם מגדיר ציפורים של עוזי פז והצלם יוסי אשבול (הוצאת כתר) וככה לבדי התחלתי את ימי כצפר צעיר. ראשית צפיתי בקרבת הבית, מהר מאוד גילתי שסביב הבית היו לא מעט ציפורים: בולבול, נקר סורי, דרור הבית, ירגזי מצוי, צופית, עורבני, חוחית וכמובן זוג בזי העצים שבינתיים הספיקו לעבור דירה לעץ אחר בשכונה. לימים אף גיליתי שפתח תקוה למעשה יושבת על ציר נדידה של עופות דורסים בעונות המעבר. במיוחד בסתיו אני זוכר את עצמי מבריז (שאמא לא תדע...) מבי"ס רק בשביל לשבת ולצפות מחלון חדרי בעופות הנודדים, עיט חורש (אז קראו לו עיט חורף) עיט גמדי, זרון סוף, דיה שחורה ועוד...
זכור לי שבכתה ה' באמצע אחד השיעורים חלפה מעל שמי הבי"ס להקה גדולה מאוד של שקנאים (מאות רבות)
היה זה מחזה כל כך מרהיב שאפילו למורה היה קשה להשאר אדישה אליו.
עם השנים גדלתי והתפתחתי. אין ספק שקפיצת המדרגה המשמעותית היתה בתיכון. למדתי בישיבת חברותא שהיתה בכפר בתיה ברעננה. הישיבה והפנימיה שכנו במין כפר נוער מלא גינות ירוקות. מקום שמשך אליו הרבה ציפורים, שם לראשונה נפגשתי באדום חזה, סבראש, חטפית אפורה, חכלילית סלעים, דוחל חום גרון, פפיון עצים ואחרים.
במסגרת לימודי לקחתי חלק במגמת סיירות (לימודי תורת הניווט, סביבה וארץ ישראל) מטרת המגמה היתה להכשיר אותנו בסופו של דבר כמורי דרך. בזכות המגמה יצא לנו לטייל כמעט מכל פינה בארץ ובכל עונה, כמובן שראיתי כך לא מעט ציפורים ולמדתי המון. לקראת כיתה י' הבנתי כבר שהצפרות היא חלק בלתי נפרד מחיי ואני מוכן לשלב הבא.
התחלתי לחפש דרך החברה להגנת הטבע, מרכז צפרות בו אני אוכל להתנדב ולהתפתח יותר ברמה מיקצועית.
קיבלתי טלפון של צפר בשם עמיר בלבן שבאותם ימי ניהל את תחנת הטיבוע בגן הכנסת שבירושלים. קבענו להיפגש בוקר אחד סתוי בתחנה וכך היה. נוסע אני באוטובוס כל הדרך מרעננה לכיוון ירושלים חמוש במשקפת, מגדיר ציפורים, סדוויץ' ומים והרבה התרגשות וצפייה. אפשר לומר שהצעד הזה היה המשמעותי ביותר כי משם כבר היה ברור לי שרק טוב הולך להיות. להיפגש סוף סוף עם צפר אמיתי היה זה רגע שיא בחיי!
המפגש עם תחנת הטיבוע בירושלים היה מעניין מאוד. תחום טיבוע הציפורים היה בשבילי עד אותו רגע ניסתר ולא מוכר.
הצוות שם היה אדיב מאוד אבל טיפוס אחד בלט במיוחד, היה זה ערן. אז מדריך,מטבע וחייל - כמה מוזר ככה מגניב.
ערן בנקר היה המורה שלי לצפרות וטיבוע, ביליתי איתו שעות ארוכות בתחנה בהקמה וקיפול רשתות טיבוע, בזמן ההדרכות שלו וגם בתצפיות בציפורים מוכרות וגם חדשות באזור התחנה ומחוצה לה. כמו כן, באותם ימים התחלתי לנהל מחברת תצפיות מסודרת, בה תיעדתי את תצפיותי. במשך כמעט שלוש שנים הגעתי לתחנה מספר פעמים בשבוע ולעיתים אף הייתי לן בה. בתקופה הזאת התמקצעתי מאוד בזיהוי ציפורים ורכשתי ידע רב הקשור לטיבוע וגם הדרכה.
להרגשתי, הזמן שביליתי בתחנה לצד אנשים כמו ערן ואחרים, הפך אותי לצפר טוב יותר ממה שהייתי לפני כן. בהמשך, לאחר השירות הצבאי, כשהתחלתי לעבוד במרכזי הצפרות כצפר וסוקר סקרי נדידה, אפשר לומר שהגשמתי לעצמי את החלום, להיות צפר!
ככה הכל התחיל, מכאן והלאה אפרסם חוויות ותצפיות עדכניות, תהנו!
הייתי אז ילד בן 9 בתחילת שנות ה-90, ילד סקרן. גדלתי בעיר (פתח תקוה) למשפחה דתית וכמו כל ילד חיפשתי עיסוק לשעות הפנאי .
זכורים לי שני אירועים שכנראה הדליקו אצלי את הניצוץ הראשוני לאהבת הציפורים: באחד הטיולים בבית הספר טיילנו בנחל ערוגות שבמדבר יהודה. המדריך הצביע בידו על עוף דורס שדאה מעלינו לאורך המצוקים. וטען שמדובר בעקב ושהוא מחפש עכשיו טרף, אני זוכר שהסתכלתי בהתרגשות בעוף המרשים, בגוונים הג'ינג'ים שלו ובחלונות הלבנים שהיו לו בכנפיים. היה זה רגע מאוד מרגש בשבילי. זכור לי כשחזרתי הביתה לאחר הטיול, פתחתי את האינצקלופדיה וחיפשתי מידע על העקבים. בדיעבד הבנתי שככל הנראה צפינו שם בעקב עיטי - הזיהוי הראשון שלי.
האירוע שני שחרוט אצלי בזיכרון הוא כשגיליתי שליד הבית שלנו ישנו זוג של בזים שמדי אחר צהריים, נהג לעמוד על אנטנה בבנין ממול. הבזים היו מאוד קולניים, צרחו והתעופפו סביב. לאחר כמה ימים של התבוננות וקריאה בספרות הבנתי כי מדובר בבזי עצים. זה היה זוג שקינן במשך מס' עונות בקן נטוש בצמרת עץ ברוש ליד ביתי.
אפשר לומר שאלו היו הימים והחודשים הראשונים שלי כחובב ציפורים, אבל אולי החותמת הרשמית הגיעה כשהחלטתי
שהתחום מספיק מעניין אותי עד שפניתי לאמא שלי, אחר צהרים של יום שישי ואמרתי לה: אמא אני רוצה להיות צפר!
את המשקפת הראשונה שלי קניתי מכסף שקיבלתי מדודים לבר המצווה שלי. היתה זו משקפת Tasco 7x35
מאז המשקפת הלכה איתי כמעט לכל מקום, בבית ספר בין השיעורים, בטיולים וכו'. היה לי גם מגדיר ציפורים של עוזי פז והצלם יוסי אשבול (הוצאת כתר) וככה לבדי התחלתי את ימי כצפר צעיר. ראשית צפיתי בקרבת הבית, מהר מאוד גילתי שסביב הבית היו לא מעט ציפורים: בולבול, נקר סורי, דרור הבית, ירגזי מצוי, צופית, עורבני, חוחית וכמובן זוג בזי העצים שבינתיים הספיקו לעבור דירה לעץ אחר בשכונה. לימים אף גיליתי שפתח תקוה למעשה יושבת על ציר נדידה של עופות דורסים בעונות המעבר. במיוחד בסתיו אני זוכר את עצמי מבריז (שאמא לא תדע...) מבי"ס רק בשביל לשבת ולצפות מחלון חדרי בעופות הנודדים, עיט חורש (אז קראו לו עיט חורף) עיט גמדי, זרון סוף, דיה שחורה ועוד...
זכור לי שבכתה ה' באמצע אחד השיעורים חלפה מעל שמי הבי"ס להקה גדולה מאוד של שקנאים (מאות רבות)
היה זה מחזה כל כך מרהיב שאפילו למורה היה קשה להשאר אדישה אליו.
 | |
| בז עצים |
עם השנים גדלתי והתפתחתי. אין ספק שקפיצת המדרגה המשמעותית היתה בתיכון. למדתי בישיבת חברותא שהיתה בכפר בתיה ברעננה. הישיבה והפנימיה שכנו במין כפר נוער מלא גינות ירוקות. מקום שמשך אליו הרבה ציפורים, שם לראשונה נפגשתי באדום חזה, סבראש, חטפית אפורה, חכלילית סלעים, דוחל חום גרון, פפיון עצים ואחרים.
במסגרת לימודי לקחתי חלק במגמת סיירות (לימודי תורת הניווט, סביבה וארץ ישראל) מטרת המגמה היתה להכשיר אותנו בסופו של דבר כמורי דרך. בזכות המגמה יצא לנו לטייל כמעט מכל פינה בארץ ובכל עונה, כמובן שראיתי כך לא מעט ציפורים ולמדתי המון. לקראת כיתה י' הבנתי כבר שהצפרות היא חלק בלתי נפרד מחיי ואני מוכן לשלב הבא.
התחלתי לחפש דרך החברה להגנת הטבע, מרכז צפרות בו אני אוכל להתנדב ולהתפתח יותר ברמה מיקצועית.
קיבלתי טלפון של צפר בשם עמיר בלבן שבאותם ימי ניהל את תחנת הטיבוע בגן הכנסת שבירושלים. קבענו להיפגש בוקר אחד סתוי בתחנה וכך היה. נוסע אני באוטובוס כל הדרך מרעננה לכיוון ירושלים חמוש במשקפת, מגדיר ציפורים, סדוויץ' ומים והרבה התרגשות וצפייה. אפשר לומר שהצעד הזה היה המשמעותי ביותר כי משם כבר היה ברור לי שרק טוב הולך להיות. להיפגש סוף סוף עם צפר אמיתי היה זה רגע שיא בחיי!
המפגש עם תחנת הטיבוע בירושלים היה מעניין מאוד. תחום טיבוע הציפורים היה בשבילי עד אותו רגע ניסתר ולא מוכר.
הצוות שם היה אדיב מאוד אבל טיפוס אחד בלט במיוחד, היה זה ערן. אז מדריך,מטבע וחייל - כמה מוזר ככה מגניב.
ערן בנקר היה המורה שלי לצפרות וטיבוע, ביליתי איתו שעות ארוכות בתחנה בהקמה וקיפול רשתות טיבוע, בזמן ההדרכות שלו וגם בתצפיות בציפורים מוכרות וגם חדשות באזור התחנה ומחוצה לה. כמו כן, באותם ימים התחלתי לנהל מחברת תצפיות מסודרת, בה תיעדתי את תצפיותי. במשך כמעט שלוש שנים הגעתי לתחנה מספר פעמים בשבוע ולעיתים אף הייתי לן בה. בתקופה הזאת התמקצעתי מאוד בזיהוי ציפורים ורכשתי ידע רב הקשור לטיבוע וגם הדרכה.
להרגשתי, הזמן שביליתי בתחנה לצד אנשים כמו ערן ואחרים, הפך אותי לצפר טוב יותר ממה שהייתי לפני כן. בהמשך, לאחר השירות הצבאי, כשהתחלתי לעבוד במרכזי הצפרות כצפר וסוקר סקרי נדידה, אפשר לומר שהגשמתי לעצמי את החלום, להיות צפר!
ככה הכל התחיל, מכאן והלאה אפרסם חוויות ותצפיות עדכניות, תהנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.